הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל

דצמבר 2014

ציר זמן

• 1949 – הסיוע הכספי האמריקאי לישראל מתחיל בהלוואה בנקאית לצורכי יצוא-יבוא בסך 100 מיליון דולר.
• 1958 – תכנית ההלוואה הצבאית הראשונה לישראל בקנה מידה קטן, בסך 400,000 דולר, בתוספת חבילת סיוע פיננסית (לא צבאית) בסך 37 מיליון דולר.
• 1962 – ישראל רוכשת את מערכת הנשק המתקדמת הראשונה שלה מארה”ב, טילי הוק נגד מטוסים.
• 1966 – הסיוע לישראל (פיננסי וצבאי יחד) עולה מ-37 ל-90 מיליון דולר, גידול של 240% בקירוב.
• 1968 – הקונגרס האמריקאי מאשר את מכירת מטוס הפנטום לישראל, וקובע תקדים בתמיכת ארה”ב לתפיסה שנודעה מאוחר יותר כיתרון צבאי איכותי (Qualitative Military Edge – QME) של ישראל על שכניה.
• 1970 – הסיוע הממוצע בשנה עולה ל-102 מיליון דולר בקירוב, ומייצג כ-47% מכלל הסיוע הצבאי המוענק על ידי ארה”ב לכל המדינות הזרות. בשנה שלאחר מכן עלה הסיוע ליותר מ-2.5 מיליארד דולר בשנה.
• 1987 -1998 – הסיוע לישראל שמר על רמה של 1.8 מיליארד דולר בשנה בסיוע צבאי (כ-60% מכל הסיוע לישראל) ו-1.2 מיליארד דולר בסיוע כלכלי בכל שנה. בשנת 1998, מבקש בנימין נתניהו להפסיק לחלוטין את הסיוע הכלכלי ומקבל 100% מהכסף בצורת סיוע צבאי. מצב זה נותר על כנו מאז.
• 1999 – תחילתה של חבילת סיוע צבאי לעשר שנים, בסכום של 2.38 דולר בשנה.
• 2009 – נחתם הסדר נוסף לעשר שנים על סך 34.4 מיליארד דולר במענקים צבאיים מארה”ב לישראל עד 2018.
• 2016 – נחתם הסכם סיוע לעשור 2019-2018 על סך 39 מיליארד דולר, הסכום יועבר במלואו לרכישות מתוצרת התעשיה הצבאית האמריקאית.

רקע

ישראל היא המדינה המקבלת את הסיוע האמריקאי הגדול ביותר למדינות זרות במצטבר מאז מלחה”ע השנייה.

ישראל היא המקבלת הגדולה ביותר של מימון צבאי למדינות זרות (Foreign Military Financing – FMF) מארה”ב, המהווה 55% מכלל המימון הצבאי של ארה”ב למדינות זרות בכל העולם. מאז 1949, העבירה ארה”ב לישראל סכום כולל של 118 מיליארד דולר (ללא התאמה לאינפלציה) בסיוע בילטרלי, מתוכו 65 מיליון דולר בציוד צבאי ונשק (55% הוא סיוע צבאי). הסיוע הצבאי אינו ניתן בכסף מזומן אלא ב”שוברי קנייה” שניתן לממשם בארה”ב בלבד. רוב מקבלות הסיוע הצבאי האמריקאי מוציאות 100% מהסיוע בארה”ב. אולם ישראל במשך שנים רבות הורשתה להוציא 25% מהסיוע, כ-815.3 מיליון דולר, על רכישות מקומיות מיצרנים ישראלים.

הטבות הסיוע לישראל

ישראל היא הגדולה מבין המדינות המקבלות פריטי ביטחון עודפים (Excess Defense Articles), תכנית שמנתבת מלאים של ציוד צבאי שהתיישן למדינות אחרות ומספקת להן ציוד חיוני במחיר מוזל או ללא תשלום.

בנוסף לסכום של 3 מיליארד דולר בשנה המוענקים לישראל, בשנת 2013 הקצתה ממשלת ארה”ב סכום נוסף של 736 מיליון דולר לתכניות הגנת טילים משותפות לארה”ב וישראל, הכוללות: 211 מיליון דולר לכיפת ברזל, 149.679 מיליון דולר לקלע דוד, 74.692 מיליון דולר לטיל החץ 3, ו-44.365 מיליון דולר לטיל החץ 2.

סיוע נוסף למטרות לא-צבאיות בתי ספר ובתי חולים בישראל מקבלים את רוב המימון המוענק במזרח התיכון במסגרת התכנית לבתי ספר ובתי חולים אמריקאים בחו”ל (American Schools and Hospitals Abroad – ASHA).

הרשות שניתנה ישראל להשתמש בחלק ניכר מכספי הסיוע הצבאי השנתי שלה לרכש מקומי היא היבט ייחודי בחבילת הסיוע שהיא מקבלת; אף מדינה אחרת שמקבלת סיוע צבאי מארה”ב לא זכתה להטבה זו.

בין 2008 ל-2012, הייתה ישראל יצואנית הנשק העשירית בגודלה בעולם. יכולתה של ישראל לפתח ולייצא את הטכנולוגיה שלה הייתה טמונה בחלקה ברמת ההוצאות שהיא רשאית להשקיע בתעשייה ישראלית מתוך המימון הצבאי שהיא מקבלת מארה”ב.כמו כן, שיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל מבטיח שהתעשיות הביטחוניות הישראליות יוזמנו לפתח חלקים של טכנולוגיות לחימה בקנה מידה גדול המיוצרות בארה”ב, שישראל לא יכולה לממן בכוחות עצמה.

הטבות הסיוע לארה”ב

באמצעות שיטת “שוברי הקנייה”, מנצלת ארה”ב את ישראל כאמצעי להשתמש בכספי משלם המסים האמריקאי לסבסוד התעשיות הצבאיות של ארה”ב. למעלה מ-1,000 חברות ב-47 מדינות בארה”ב מרוויחות מהרכש הישראלי. הדבר מבטיח תעסוקה לאלפי עובדים בחברות הנשק הגדולות, אפילו בעתות מיתון.

הסיוע הוא חלק מעסקת חבילה שבה ארה”ב מרוויחה נכסים אסטרטגיים חשובים במזרח התיכון: מעבר חופשי במרחב האווירי של ישראל, שימוש בבסיסי יציאה ותדלוק, מעבר חופשי בכל נמלי הים של ישראל, שיתוף מודיעיני, ומרחב אחסון לטילים, לכלי רכב משוריינים ותחמושת ארטילרי.

על ידי תמיכתה ביכולותיה הצבאיות של ישראל, מטפחת ארה”ב מרוץ חימוש אזורי שמייצר רווחים גדולים לתעשיית הנשק האמריקאית. כל רכישה ישראלית של טנק או דלק מטוסים דורשת מן המדינות השכנות לבצע רכישה שווה או גדולה יותר בעצמן.

מאמציה של ארה”ב לשימור היתרון הצבאי האיכותי יכולים גם ליצור מלכודת עבור ישראל כמו במקרה של עסקת מטוסי אף-35. על פי מאבחן בכיר בתעשיות הבטחוניות, המצוי היטב בנבכי הדיפלומטיה שרואיין בכתבה של שוקי דשה בעיתון “דה-מרקר”, לאחר שלא עלה בידי ארה”ב לייצא את המטוס לעולם בגלל עלותו הגבוהה ופגמים טכניים, היא הצליחה “להפיל” את המטוסים על ישראל, בטענה שאם ישראל תסרב לרכוש את המטוסים, ארה”ב לא תיקח עוד אחריות להבטיח את יתרונה הצבאי האיכותי של ישראל. החלטת ישראל לרכוש את המטוסים הגבירה את העניין הבינלאומי במטוס בזכות מעמדו של הצבא הישראלי. במקרה זה, היתרון הצבאי עבד נגד ישראל ולטובת ממשלת ארה”ב.

חסמים פוטנציאלים להמשך קבלת הסיוע

לאור הכיבוש המתמשך וליחס אל הפלסטינים הנתונים תחת משטר צבאי ישראלי, עשוי הסיוע הצבאי השוטף לישראל להיחשב להפרה של חוקים ותקנות של ארה”ב בנוגע ליצוא צבאי:
סעיף 502B של חוק הסיוע למדינות זרות קובע כי “לא יוענק סיוע ביטחוני לאף מדינה שממשלתה מעורבת בדפוס עקבי של הפרות בוטות של זכויות אדם שזכו להכרה בינלאומית". החוק הידוע כחוק ליהי (Leahy) אוסר על ארה”ב לספק את רוב סוגי הסיוע הביטחוני לכל יחידה צבאית או משטרתית כאשר קיימות “ראיות אמינות” לכך שאנשי היחידה מבצעים הפרות בוטות של זכויות אדם. החוק לבקרת יצוא הנשק בארה”ב קובע כי אין לספק אשראי, ערבויות, מכירות, או מסירת נשק למדינה זרה אם היא מבצעת “הפרה מהותית של שימושי הנשק על פי הגדרתם הצרה".

במקרים רבים קיימת זיקה ברורה בין הפרת הזכויות לחיים של הפלסטינים על ידי ישראל ובין הסתמכותה של ישראל על נשק אמריקאי כדי לבצע הפרות זכויות אדם אלה. לדוגמה, ב-22 ביולי 2002, הפילה ישראל במכוון על העיר עזה פצצה במשקל טון באמצעות מטוס אף-16 שסופק על ידי ארה”ב, שכתוצאה ממנה נהרגו 14 ילדים ו-8 אזרחים פלסטינים. הפרות זכויות אדם נוספות כוללות שימוש בגז מדמיע, כדורי גומי, פצצות זרחן, פצצות מצרר וכלים להרס בתים, כולם מתוצרת ארה”ב.

יחסי ארה“ב–ישראל במהלך מבצע צוק איתן

מבצע צוק איתן החל ב-8 ביולי 2014 ונמשך עד 26 באוגוסט 2014. שלושה שבועות לאחר תחילת המבצע, עצר הפנטגון משלוח של טילי הלפייר (Hellfire) למסוקי קרב מסוג אפאצ’י כאזהרה לישראל. לפי פקיד ממשל בוושינגטון, “הנשיא חש כי משלוחי הנשק מארה“ב לישראל מערערים את מאמציו להשגת הפסקת אש. עכשיו שום דבר לא זז ללא אישורו, וזה אומר שהכול יתנהל לאט יותר".

השהיית משלוח הנשק באה לאחר שנודע לממשל האמריקאי כי ארה”ב סיפקה לישראל תחמושת לטנקים וארטילריה באותו היום שבו תקף הצבא הישראלי בית ספר של האו”ם.

החלטת ארה”ב שלא לאשר את המשלוח של טילי הלפייר התבררה כחמורה יותר ממה שדווח במהלך המלחמה. מסתבר שארה”ב תוך כדי המבצע עזרה תחלוטין את הקשר עם משלחת הרכש הבטחוני הישראלי ולא איפשרה העברה של שום פריט לאורך ימים. על פי תחקיר שהתפרסם בעיתון מעריב, המשבר עם ארה”ב התחיל כעשרה ימים אחרי שהתחיל מבצע צוק איתן בעקבות טענות שמספר ההרוגים בעזה הוא גבוהה מידי. ישראל שלחה בקשה דחופה לארה”ב לקבלת משלוח נשק ותחמושת. ככל הנראה הגיעה הוראה מהבית הלבן לעצור את הטיפול בבקשה. ייתכו כי המהלך גם נגרם בעקבות ההתעלמות ממאמציו של ג’ון קרי להניע תהליך הידברות בין ישראל לפסלטינים.

בעקבות המשבר ולאחריו מערכת הביטחון החליטה להעביר ייצור של נשק רגיש יותר מארה”ב לישראל.