מאת אלישה בסקין. מאמר זה פורסם בתאריך 21.2.15 באתר "העוקץ". לקריאה ב-"העוקץ" לחצו כאן.

פרויקט "חמושים", שעניינו התעשייה הצבאית בישראל, התחיל להתגלגל לפני כשנה. הרעיון היה לחזק את המחקר הקיים על מחיר הכיבוש – האנושי, הכלכלי והחברתי. תוך כדי קריאה בחומרים שכבר התפרסמו, שמתי לב שאין הרבה מידע כתוב שקהל היעד שלו הוא החברה האזרחית הרחבה. פה ושם מופיע מידע מסוים בעיתונים הכלכליים או מידע פרסומי במסווה חדשותי של החברות הצבאיות באתרי נישה כמו "ישראל דיפנס". פרסומים מסוג זה חשפו כי השפה שאני משתמשת בה לתאר את זוועות התעשייה, היא אותה שפה שבה משתמשות החברות כדי למכור את מוצרי ההרג שלהן, בהבדלים מינוריים.

הקומפלקס התעשייתי צבאי הוא רשת היחסים והאינטרסים הקושרים בין בעלי הון, שלטון ואנשי ביטחון שמעודדים את הגדלת ההוצאות הבטחוניות – בד"כ מכספי ציבור – שבסופו של דבר מניבות רווח עבורם. אחרי כמה חודשים של איסוף נתונים – מדו"חות, מספרים ובעיקר מהתקשורת הישראלית והזרה, השקנו בנובמבר האחרון את קמפיין "חמושים". ניסינו לחבר בין כמה נושאים שהיה נראה כי מדברים עליהם תמיד בנפרד. פתחנו עם צוק איתן. במהלך המתקפה על עזה הבחנו במה שיותם פלדמן הראה לנו בסרטו "המעבדה" סביב מבצע עופרת יצוקה – ראינו בדיוק איך המתקפות על עזה משמשות קרקע פוריה לניסויי ושיווק של נשק ישראלי חדש: בעיקר כלים בלתי-מאוישים – מל"טים. בזכות המצור על עזה, ישראל מובילה כיום את התעשייה בעולם.

העין הכל-רואה של צה"ל – מל"טים שמשקיפים ויורים על הרצועה 24/7 כבר כעשור – היא הסיבה שישראל יודעת לפתח את הכלים הבלתי-מאוישים המתקדמים בעולם. אם בעופרת יצוקה חיכו עד סוף הלחימה כדי לשווק כלים שנכנסו לשימוש מבצעי – בצוק איתן הדבר התרחש כבר תוך כדי המתקפה. רצינו להציף על פני השטח את הרווח שנגרף בזמן מבצעים צבאיים (וזאת אולי לא הסיבה המרכזית ליציאה למצבע צבאי, אבל ברור שישנו שיקול כלכלי לחלק מהמעורבים בקבלת ההחלטות).

חמושים2

שאלנו את עצמנו, לאן נשק ישראלי מגיע בעולם, ואיך? האם ישראל מייצאת נשק למדינות שמוטל עליהם אמברגו – כמו רואנדה בזמן הג'נוסייד, יוגוסלביה לשעבר בזמן מלחמת סרביה או דרום אפריקה בזמן האפטהייד? אם כן, איך משרד הביטחון וסוחרי נשק מצליחים בכל זאת להוציא סחורה מישראל, ומי הם האנשים שעוסקים בסחר בנשק? האם נוכל ללמוד על המסלול המקצועי שעברו עד שהחלו לעסוק בתחום?

מה שהבנו, עם עזרה גדולה מעו"ד איתי מק, זה שהמדינה ובתי המשפט עובדים קשה כדי שלא נקבל תשובות לשאלות האלה. מה שאנחנו כן יודעות, זה את שמם של בערך 0.02% מהעוסקים בייצוא וסחר בנשק – מתוך 8,000 אנשים וחברות שמקבלות 400,000 רשיונות ייצוא ושיווק בשנה לעסקאות עם כ-130 מדינות. ואין 130 מדינות שדואגות לשמור על זכויות אדם. אם לא נדע מי הם, וכל עוד הם זוכים לחסינות מלאה מבית המשפט, לא נוכל להביא אותם לצדק על סחר בנשק למשטרים רצחניים. שלא נדבר על השימוש שאנחנו עושים בנשק שלנו עצמנו.

מפה אינטראקטיבית של קמפיין חמושים - מדגם של מדינות אליהם ישראל מייצאת נשק. המפה מכילה מידע על אודות העיסקאות כולל סכומים וסחורות
מפה אינטראקטיבית של קמפיין חמושים (לצפייה לחצו על התמונה) – מדגם של מדינות אליהן ישראל מייצאת נשק, ומידע על אודות העסקאות כולל סכומים וסחורות

בנוסף, הדיפלומטיה הישראלית מתבססת יותר ויותר על תעשיות הנשק. לפני מספר חודשים ישראל ניסתה לטרפד את ההצבעה בעד מדינה פלסטינית באו"ם בעזרת עסקאות נשק למדינות כמו ניגריה ורואנדה שהצביעו בעדה בתמורה. בשנה שעברה היו ידיעות על נשק ישראלי שניתן לאוגנדה בהנחה או במתנה בתמורה לכך שתספוג מאות פליטים מסודאן ואריתריאה שהגיעו לישראל לבקש מקלט.

המוניטין והמעמד הכלכלי של ישראל נובעים ישירות מהייצוא הישראלי של כלי נשק, תחמושת, מטוסי קרב, טכנולוגיות הרג, אימוני לוחמת גרילה, אימוני כוחות משטרה, טקטיקות וכלים לפיזור הפגנות, הוצאות להורג וטכנולוגיות מעקב ומודיעין. זוהי תרומתנו לאנושות.

וככה זה נראה:

מימין לשמאל: נשק ישראלי באתיופיה, נשק לפיזור הפגנות של כוחות המשטרה בפרגוסון, מיזורי, שאומנו על ידי ישראל, טנקים ישראליים בפאבלה בברזיל, גדר ישראלית בחבל קשמיר שבין הודו לפקיסטאן, נשק ישראלי בניגריה, נשק ישראלי בפרו, מל"טים ישראליים מעל שמי עזה, פרגוסון שוב, גדר ישראלית בגבול מקסיקו-ארה"ב
מימין לשמאל: נשק ישראלי באתיופיה, נשק לפיזור הפגנות של כוחות המשטרה בפרגוסון, מיזורי, שאומנו על ידי ישראל, טנקים ישראליים בפאבלה בברזיל, גדר ישראלית בחבל קשמיר שבין הודו לפקיסטאן, נשק ישראלי בניגריה, נשק ישראלי בפרו, מל"טים ישראליים מעל שמי עזה, פרגוסון שוב, גדר ישראלית בגבול מקסיקו-ארה"ב

חשוב לציין את הדלת המסתובבת בין יחידות צבאיות לתעשיות הבטחוניות ובחזרה לשירות הצבאי. התלות החזקה והאישית בין הצבא לתעשייה מאפשרת קבלת החלטות ללא שקיפות, תקופת צינון או מניעת ניגוד עיניינים. בעזרת כמה מקרי בוחן של אנשים כמו אהוד ברק, דורון אלמוג, גל הירש ואחרים הפנינו זרקור על התופעה. או במילים אחרות, הגנרלים שבוחרים לצאת למלחמה מושקעים בעצמם בכלי הנשק החדשים שישתמשו בהם בלחימה כפרסומת למוצרים של מקורביהם – מוצרים שניתן יהיה למכור אחר כך ככאלה ש"נוסו בשדה הקרב" (Battle Proven) – מנגנון שמציב את ישראל היום כמדינה מספר 1 בייצוא נשק לעולם ביחס לגודל הכלכלה. המדינות שמדורגות כיצואניות הנשק הגדולות בעולם אחרי ישראל מוצבות במיקום 1-10 במדרגי התל"ג העולמי, ואילו ישראל ממוקמת במקום 42.

גם מערכת היחסים הצבאית-כלכלית עם ארה"ב, שנראית לעתים כמתנה גדולה, נחשפת כתלות הדדית מסוכנת. ישראל איננה תמיד מדינה קטנה התלויה בחסדי המעצמה – הסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל בסך 3.3 מיליארד דולר בשנה (הקצה הנמוך) משמש את ארה"ב לסבסוד תעשיות הנשק של עצמה דרך קופוני קנייה בארה"ב. ארה"ב מפמפמת נשק לישראל ולמזרח התיכון בזמן שכיסי הטייקונים האמריקאים תופחים.

מקרי קיצון כמו מכירת שתי טייסות (40 מטוסים) מדגם F-35 (חמקן) כושלים לישראל בסכום 150 מיליון דולר ליחידה (גם בקצה הנמוך), מראים שמוצרים צבאיים שלא מצליחים להימכר בעולם  יימכרו טוב יותר אם ישראל תסכים לרכוש אותם. בעזרת מניפולציות פוליטיות כאלה – שבאמת עבדו – שילמנו אנחנו משלמי המיסים על עסקת החמקן.

ולסיום, תקציב הביטחון של ישראל. תקציב סודי שתופח משנה לשנה, לעתים מרבעון לרבעון, ללא שקיפות או הסבר. תקציב שבערך חצי ממנו הולך לשכר וגימלאות. שכר האלופים שעלה בעשור האחרון ב-94% לעומת עליית שכר ממוצע במשק של 26% בלבד. תקציב שמשלם פנסיה ליוצאי מערכת הביטחון מגיל 40 בזמן שגיל הפרישה באזרחות הוא כ-20 שנה אחרי. 20 שנה שבהם גנרלים לשעבר גורפים הון בתעשיות הצבאיות בישראל ובחו"ל. תקציב שגדל על חשבון החינוך והרווחה. תקציב החינוך ספג את הקיצוץ הגדול מזה עשור בשנה שעברה.

כל אלו לא משקפים לדעתי ברירת מחדל מדינית או כלכלית, אלא סדר עדיפויות מובהק של האליטה הכלכלית הפוליטית והצבאית. אליטה שמעדיפה מלחמה על חשבון רבים ורווח כלכלי למעטים. זה לא סיפור חדש, אנחנו רק מקוות להוסיף עוד שמן למדורת ההתנגדות לסדר יום של מלחמה והרג.