מאת טניה רובינשטיין. פורסם לראשונה בתאריך ה-31.08.15 באתר "העוקץ". לקריאה ב"העוקץ" לחצו כאן.

כיום באוגנדה ישנו איסור בחוק על קיום קשרים הומוסקסואליים, וניסיונות של מחוקקים להרחיב את האיסורים על פרקטיקות להט"ביות ולהוצאה מן החוק של ארגונים שפועלים למען הקהילה. ארגונים ופעילות/ים להט"בים/ות נרדפים, אנשים מוצאים מן הארון בעיתונות וישנם דיווחים על תופעה נרחבת של אלימות פיסית כלפי להט"בים/ות. על רקע זה, התפרסם תחקיר של באזפיד, בהתבסס על תכתובות שנחשפו לאחרונה באתר ויקיליקס, שטוען כי חברת NICE הישראלית יחד עם חברת Hacking Team האיטלקית, היו מעורבות באספקה של תוכנות ריגול למדינות שונות – ביניהן אוגנדה, שעל פי הטענות עשתה שימוש בטכנולוגיות אלו לשם מעקב אחר פעילים/ות להט"בים/ות ודיכוי פעילותם/ן.

אז מי הם בעצם השחקנים שמוזכרים בסיפור הזה?

NICE היא חברה ישראלית שנוסדה בשנת 1986 על ידי חבורה של יוצאי יחידת 8200 בחיל המודיעין. לפני שהחברה החלה לפתח מוצרים גם עבור השוק האזרחי, היא עסקה בפיתוח מערכות תקשורת עבור תעשיות בטחוניות ושירותי מודיעין.

HackingTeam היא חברה איטלקית שעוסקת במתן פתרונות איסוף מידע לגופים ממשלתיים. המוצר אותו החברה מספקת הוא תוכנת איסוף מידע, שמותקנת ישירות על המכשיר האלקטרוני של היעד. ביולי השנה,התפרסמו תכתובות באתר ויקיליקס שהצביעו על התעניינות של גופים בישראל בתוכנות המעקב של החברה, ולא ברור האם בסוף נרכשו ונכנסו לשימוש.

חברת HackingTeam מתחייבת באתר שלה כי אינה מייצאת את טכנולוגיות איסוף המידע שלה לגופים שישתמשו בהם לצורך הפרה של זכויות אדם. אך על פי התחקיר שפורסם בבאזפיד, בתכתובות שלהם מול נציגי ממשלת אוגנדה נציגי החברה כלל לא טרחו לבדוק איזה שימוש ייעשה בתוכנות, זאת למרות פרסומים אודות רדיפת קהילת הלהט"ב באוגנדה.

עבור פעילות/ים נגד משטרים דכאניים בכלל ולהט"בים/ות בפרט, איסוף של מידע פרטי על ידי גופים ממשלתיים לא רק מסכלת את פעילותן/ם, אלא מעמידה אותם בסכנת חיים של ממש. עדות לכך ניתנה לנו לפני כשנה, כאשר התפרסם מכתב של סרבנים מיחידה 82000 (כבר אמרנו מאיפה הגיעו מקימי חברת NICE?!), בו העידו כי היחידה אספה מידע אודות פלסטינים הומוסקסואלים על מנת לסחוט אותם תמורת מידע או לאלצם להפוך למשת"פים.

המעבר החלק של אנשי צבא לתעשיות פרטיות עם שחרורם מהמערכת הוא תופעה נרחבת וידועה, שמתבססת על קירבה גדולה בין התעשיות הבטחוניות, גם אלו הפרטיות, לבין הצבא – הן בניסויים שהצבא מבצע בטכנולוגיות שמפותחות על ידי חברות פרטיות, והן בידע הצבאי שעליו מתבסס פיתוח המוצרים בחברות הפרטיות.

אמנות בינלאומיות שעוסקות בהסדרת סחר בנשק ובאמצעים דו-שימושיים, מגדירות תוכנות לאיסוף מידע כאמצעי דו-שימושי. אלו הם אמצעים שניתן להשתמש בהם לצרכים אזרחיים אך גם לצרכים צבאיים, והפיקוח על הסחר בהם לוקח בחשבון את הפוטנציאל המסוכן שבמכירת אמצעים אלו. בשל ההשלכות החמורות של אספקת טכנולוגיות כאלו למשטרים שעלולים לעשות בהם שימוש נגד אוכלוסיות אזרחיות, יש לדרוש מהחברות שעוסקות בפיתוח ושיווק של אמצעים כאלה לקחת אחריות על המוצר שהן מספקות ולבדוק בקפידה לאילו ידיים הוא מגיע.

מקרה זה מדגים היטב כיצד אמצעי ריגול שנמכרים למדינות שמפרות זכויות אדם באופן שיטתי, משמשים לדיכוי אלים של אוכלוסיות נרדפות, ובעצם של כל אזרח ואזרחית שנשללת ממנה/ו הזכות לפרטיות. הגופים הממשלתיים מרוויחים ורוכשים כלים יעילים למעקב ושליטה על אוכלוסיה, וחברות פרטיות מתפרנסות על חשבון אבדן זכויות אדם של אזרחים/ות.

טניה רובינשטיין היא רכזת פרויקט ״חמושים״ בקואליצית נשים לשלום. הפרויקט קם בכדי להעלות את הסוגיות הלא מדוברות סביב התעשייה הצבאית בישראל, וכדי לחשוף את האינטרסים הכלכליים וההשפעה הקשה שלהם על אזרחים באזורנו, כמו גם ברחבי העולם. עוד על התעשייה הצבאית בישראל ועל המחיר שהיא גובה מכולנו, בעמוד הפייסבוק